
שרה חביב על משפט וצדק, עוני ובורות, סניגוריה ושפיטה, פוליטיקה אירגונית והתנהגות ההרכב בתיקי נתניהו
עו״ד שרה חביב מימשה בתוך 13 שנה שתי משאלות: תחילה להתמנות לשופטת ולבסוף לחדול מלהיות שופטת. בשלב הראשון לא הספיקו ההמלצות עליה - הממליצים הופתעו לגלות שבמונחי המקצוע ודרישות החוק היא כמעט בת-יומה וחסרות לה שנתיים ותק. בשלב השני לא הועילו הפצרות נשיאים ובכירים אחרים במערכת; שוב לא נהנתה מהשפיטה והעדיפה לרדת ממרום המושב ולחזור אל כסא הסניגורית. חביב גדלה בבאר שבע, בשכונה שהיו קלות ממנה, להורים שהישרו עליה אווירת סקרנות, חשיבה וצבירת ידע. מעצר שווא של קרוב משפחה חרת בה רצון לתקן עוולות, אך רק לאחר השירות הצבאי בחרה בלימודי משפטים. בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתארת חביב את מסלולה האישי והמקצועי, לקחיה מהפוליטיקה האירגונית של בתי המשפט, יחסי שופטים-משטרה-פרקליטות-עורכי דין באווירת הדרום הרחוק מהמרכז והציפיה הקיימת בכל מערכת מיחידים להתיישר עם האמצע. וגם, בין החוק והחמלה. חביב מספרת שההתלבטות הקשה ביותר בשפיטה אינה בהכרעת הדין, אשם או זכאי, כי שם קובע משקל הראיות בתיק, אלא בגזר הדין לאחר הרשעה, כי לאורכה של תקופת המאסר, למספר השנים ואף החודשים, השפעה רבתי על המורשע - יציר נסיבות חייו - ומשפחתו; ומהצד השני נמצא נפגע העבירה, שעליו יש לחמול עוד קודם שמתפנים להתחשב בפוגע. בין עמיתיה לשעבר - כיום שוב מולה, כסניגורית - יש עליה כצפוי דעות לכאן או לכאן, אך המתבונן מהצד יכול רק להצטער על שהיא או שכמותה אינן יושבות בהרכב המשולש של המחוזי בירושלים, הנוקט בכל תכסיס ותרגיל כדי שלא לשפוט את נתניהו (ולהסתכן בשפטים). אולפן: אמנון האס עריכה: יעל בדרשי
- Transcript


















